הרבה זמן אני כבר חושבת על הבלוג הזה, ועכשיו כשהוא כאן, פתאום עברו בראשי מחשבות כפירה. עוד בלוג על האינטרנט? מי באמת צריך את זה?
הרי מה שאנשים בעיקר מתמודדים איתו זה עודף מידע, עודף פרטים וחדשות, למצוא משהו מענין ורלוונטי הופך להיות מחט בערמת… וכו’ וכו’.
בהתחלה המחשבות האלה היו בכיוון של ספקות וחששות, אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, התשובה שלי היא – כן! כן, עוד בלוג, כן, על האינטרנט, וכן – אני בטוחה שיש מישהו שיהנה מהבלוג הזה.

נכון, כולנו מוצפים במידע. הוא זורם אלינו מכל מקום, ורובנו מנסים להשתלט עליו בכל מיני אמצעים (מי אמר גוגל רידר?). אבל זה העולם המודרני. אנחנו נהנים לחשוב שזה במיוחד נכון לעולם שלנו, של האינטרנט והטכנולוגיה, שמשתנה כל הזמן  ואם מצמצת כבר פספסת את הדבר החשוב האחרון. אבל גם אבא שלי שהוא עורך דין עובד קשה על להשאר מעודכן בנושאים המקצועיים שלו, וחלק ניכר מהעבודה שלו היא לעכוב אחרי הפרסומים והחידושים. נראה לי ברור שזרם המידע והפרטים רק יגדל ולא יקטן.

לפני שנים השתתפתי בכנס שנערך במשכנות שאננים על תקליטים והקלטות של מוסיקה. ההנחה הבסיסית, היתה שהתקליט כמדיה כבר גוסס, והמדיות החדשות – קבצים סטנדרטים שאפשר להשיג ולשמוע בדרכים רבות הן יהיו הדרך שבה אנשים יצרכו מוסיקה. אחת השאלות הבסיסיות היתה – אם כל ארכיון המוסיקה המוקלטת בעולם יהיה זמין בקרוב, לכל אדם, ולמעשה תוכל לשמוע כל יצירה שתרצה, בכל ביצוע שתרצה בלחיצת כפתור – האם המאזינים יצרכו מוסיקה יותר מגוונת ויפתחו טעם יותר עשיר?
תאורטית, כל המגון הזה, הזמין ללא מאמץ, יכול להרחיב את טווח ההאזנה של כל אדם, בצורה מדהימה. הדיון היה מרתק, ואת תשומת לבי תפס אחד המרצים שטען שלהיפך, עודף בחירה יגרום לאנשים להתרחק מכל ההיצע העשיר הזה, ולחפש “מובילי דעה” שימליצו לו.
אני מוצאת את אותו האפקט בחנויות ספרים ענקיות – בחנויות הגדולות מאוד, אלה שיש בהן חמש קומות ויותר, אני פשוט הולכת לאיבוד. אני מעדיפה את החנויות הקטנות יותר, שיש להן בעלים עם טעם טוב, שכבר בחרו עבורי את מה שנראה להם טוב, איכותי, מתאים, מעניין, ועשו בשבילי את השלב הראשון במיון ההיצע האדיר.

אני מוצאת שככה אני גם לומדת על האינטרנט ועל דברים חדשים. לכולנו יש קורא רססים שעובד שעות נוספות. אני מניחה שרשימת האתרים שאני קוראת, משותפת לרבים מחברי ומהאנשים שאני קוראת אותם. ועדיין, בתוך כמות המידע הרבה הזו, הרבה דברים הולכים לאיבוד, והרבה דברים עוברים לידי בלי שאני שמה לב אליהם. העובדה שאני קוראת גם בלוגים של חברים ואנשים בתעשיה מאפשרת לי לקבל עוד שכבה של דעות וניתוח ועיבוד של המידע שאולי יכולתי או הייתי צריכה לצרוך אותו ברמה הראשונית, אבל או שזה לא קרה, או שאפילו אם זה קרה – עיבוד נוסף הרבה פעמים מוסיף.

הנימוק השני והאחרון, למה כן לכתוב בלוג הוא כי הבלוגים, והאינטרנט, והרשתות החברתיות הם המקצוע שלי, וכדי להבין אותם לעומק אני צריכה לחיות אותם. אני לא מתכוונת “צריכה” כחובה. להיפך – בחרתי את המקצוע הזה כי אני נהנית מהחיים האלה. אני מאמינה שאם חלק ניכר מהעבודה שלי קשור באנשים שכותבים בלוגים, בנוכחות ברשת, וחלק אחר של העבודה -הלמידה וההתחדשות, נעשה באמצעות בלוגים, הרי שחלק חשוב בידע הזה הוא פשוט לעשות את זה.
קראתי בדיוק אתמול, שא.ב. יהושוע אמר משהו כמו – כולם בימינו הולכים לסדנאות כתיבה וכותבים, אנשים כבר לא קוראים…
והוא חושב שזה דבר רע. אני חושבת שהסקת המסקנות שבגלל שאנשים כותבים הם כבר לא קוראים היא מוטעת. להיפך – אנשים שכותבים, ומחוברים לכתיבה ברמה כזו שהם הולכים לסדנאות כדי לכתוב יותר טוב, הם גם אלה שקוראים. והם קוראים יותר “טובים” בזכות זה שהם כותבים. הם מבינים יותר טוב את תהליך הכתיבה, הם קוראים עם הרבה רמות של ריכוז והבנה של הטקסט.
בתקופה הקלאסית, בזמנם של מוצרט והנדל, חלק מהחינוך של “אנשים תרבותיים” היה ללמוד לכתוב סוויטות קטנות, וסונטות. לא היית צריך להיות מלחין דגול, אבל היית צריך לדעת לקרוא ולכתוב תוים, הכרת את המבנים הבסיסיים של יצירות, וכתבת יצירות פשוטות. האם זה אומר שהערך של המוסיקה של הנדל או מוצרט נשחק? האם זה אומר שאנשים לא הקשיבו למוסיקה יותר כי היו עסוקים ביצירות של עצמם? ממש לא, ואפילו להיפך. המשמעות של הכתיבה היא שאנשים “הבינו את השפה”. הם העריכו הרבה יותר את הכתיבה של אלה שכתבו מוסיקה גדולה באמת.

לסיכום, אין לי כוונות להפוך להיות האורקל של האינטרנט. אין ספק שתקראו כאן דברים שכבר ידעתם, קראתם או שמעתם. אני מקוה שאוכל לתת לדברים את הפרשנות שלי, אני מקוה שמדי פעם תגלו כאן משהו שלא ידעתם, זוית שלא הכרתם, ושנוכל לפתח שיחה מעניינת.

זה הכל. וזה הרבה, לדעתי.