אנחנו תמיד חושבים עד כמה הטכנולוגיה מקדמת אותנו, מאפשרת לנו, מחזירה לנו זמן שפעם היינו צריכים להשקיע והיום כבר לא. וזה כמובן נכון בהרבה אלמנטים של החיים.
אבל אנחנו גם מאבדים דברים.
חשבתי על זה השבוע בהקשר של המוסיקה – נכון, יש לנו עכשיו את כל המוסיקה שבעולם בקצה האצבעות, אבל הקונספט של ״אלבום״ הלך לאיבוד. ברור שאפשר, ואפילו קורה שאמנ/ית מוציאים אלבום, אבל זה כבר לא החוויה של לשמוע מההתחלה עד הסוף המון המון המון פעמים (או לרוץ להעביר את השיר האחד שאני לא אוהבת).
עוד דוגמא לפיצ׳ר שאיבדנו – שעון שמסתכלים עליו רק כדי לדעת מה השעה. שלא גורם לנו לבדוק גם הודעות, וליפול במחילת הארנב של לבדוק מה התחדש בעולם… מי עדכנה את הסטטוס, והנה הלכה חצי שעה, וכל מה שרציתי לדעת זה מה השעה (אפילו שעוני היד כבר יותר נדירים).
היכולת להשוויץ בספרים שקראנו.
תראו, אני לא לוקחת את זה למקום שאנחנו כבר כמעט לא קוראים ספרים, כי אני חושבת (ואולי מקוה) שהרגלי הקריאה שלנו לא נגמרו, אלא השתנו. לפחות לגבי עצמי, נכון שאני קוראת הרבה פחות ספרים, אבל אני מקשיבה הרבה יותר לפודקסטים, ואפילו לאודיו בוקס, וזה לא שחסר לי האלמנט האינטלקטואלי של הקריאה. אבל חסרה לי הספריה בבית. היכולת להיכנס לבית של אנשים ולהסתכל על הספרים שהם קוראים, ולהבין מי הם.
הבנתם את העקרון.