אני מאד אוהבת לשוטט במוזיאונים.
יש לי העדפה למוזיאונים של אומנות מודרנית, בגודל סביר. לא אוהבת מוזיאוני ענק שאני הולכת בהם לאיבוד, לא מתחברת לאומנות קלאסית (ציורי נוף או פורטרטים של מלכים), פחות מענין אותי ארכיאולוגיה או מוזיאון טבע. בקיצור אוהבת להסתובב בחללים לא מאוד גדולים, ולראות ציורים או פסלים. חויית מוזיאון קלאסית, שלא השתנתה כבר הרבה שנים.
ונשאלת השאלה – למה החויה הזו לא משתנה עם העולם, למה לא משתמשים שם ב״פלאי הטכנולוגיה״? נראה לי שהחידוש הכי מהפכני בעולמות האלה היה ״המדריך הקולי״, וגם הוא כבר לא ממש חדש.

מה שהכי חסר לי הוא עוד מידע, שיונגש בצורה ידידותית.
אני מסתובבת בחדרים גדולים כל תמונה מקבל קיר משלה או לפחות מרחב משלה על הקיר, ואני מבינה לגמרי למה, זה מאפשר התרכזות בתמונה עצמה. אבל הטקסט שמסביר על האומן או התמונה (אם יש בכלל), מודפס על הקיר בפינה בפונט קטנטן. למה? למה שהוא לא יהיה מוקרן על הקיר ליד. בגודל גדול ממש, ואפילו יכלול עוד חומר רקע – תמונה של האומן עצמו, של ציורים מאותה תקופה/סדרה, של ציורים מתקופות אחרות, משהו שיוסיף קצת יותר מידע?

הייתי בתערוכה של קנדינסקי במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק. ראיתי המון ציורים שלו, וקראתי את כל מה שהיה כתוב באותיות הקטנות על הקיר. מהטקסטים עולה סיפור חיים מרתק, ואיש מאוד מאוד מענין. אבל יצאתי מהתערוכה כשאני לא יודעת איך הוא נראה. אני בטוחה שרב האנשים בתערוכה לא טרחו לקרוא את כל הטקסטים הקטנטנים על הקיר, מה שאומר שהם הפסידו המון קונטקסט, ולדעתי גם המון הערכה לאיש.
זה הרעיון הכי שמרני שלי. יש לי גם רעיונות הרבה יותר מהפכניים – תחשבו למשל על רקע על התקופה שבה צוירה האומנות (אולי אפילו בפורמט של סרט?), על מוזיקת רקע מהתקופה או שמתאימה או שהאמן אהב…