על האבולוציה של תכניות הטלויזיה, ותשומת הלב שלנו. או על ההבדל בין האמריקאים לבריטים?
כשגרתי באנגליה לפני 10 שנים, אחת מתכניות הטלויזיה האהובות עלי היתה Grand Designs, ועד היום אני אוהבת אותה. קוין המנחה הבריטי, ארכיטקט פרפקציוניסט עם דעות מאוד נחרצות לגבי כל דבר, מלווה פרויקטים של בניית בתים מטורפים.
החל מבית עץ על גב הר, שהבעלים בונים אותו בעצמם, מחלקי עצים שהם אוספים בעצמם במשך שמונה שנים, וכל טווח הבניה שאתם יכולים לדמיין, עד לבית פרטי פצפון שנבנה בתוך כוך בין בניינים בלונדון.
כל פרק אורך כ-40 דקות, והמבנה קבוע – מתחילים מהחלום, עוקבים אחרי הפרויקט שבהכרח יש בו נקודת התפרקות שבה היזמים מבינים שהפרויקט יעלה להם פי 2 ממה שתכננו, והם בעצם לא יודעים מה הם עושים, עד לסיום המאושר – בסוף הכל היה שווה את זה והבית נראה מדהים.
אני עדין מאוד אוהבת את התכנית הזו, למרות שאני מודה שבימי נטפליקס אני הרבה פעמים מריצה חלקים מהאמצע. כמה אפשר לראות מנהלי פרויקטים מתוסכלים, או לוחות זכוכית שהגיעו בגודל הלא נכון. תראו לי איך נראה המוצר הסופי, ויאללה.
ועכשיו – פאסט פורוורד לאחת הסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס בשבועות האחרונים – the home edit. שוב סדרה של פורמולה, שקשורה בבתים ואסתטיקה, 40 דקות בערך כל פרק, אבל כה כה שונה.
שתי נשים אמריקאיות, שמתמחות בסידור חללים. בפרק טיפוסי הן יסדרו ארון בגדים אחד, ומחסן אחד קטן. אז נכון, ארון הבגדים יכול להיות של ריס ווית’רספון עם שמלות האוסקר שלה, ואז הוא בערך בגודל של הסלון שלי, והערך של הדברים שם הוא יותר מתאים למוזיאון קטן מאשר ארון, ובכל זאת.
אתמול ראיתי פרק שבו הן סדרו מקרר. מקרר! במשך 20 דקות בערך. גם כאן לפרקים יש פורמט ברור- מציגים את הבעיה, מתחילים במיון וארגון, יש להן שיטה, יש להן כלים, יש להן “מוצר” (בדרך כלל קופסאות פלסטיק שקוף), תמיד יש נקודת משבר (שהיא כמובן מומצאת – בעלת הבית בדרך הביתה! חייבים לסיים מיד! איך נספיק?), ובסופו של דבר הכל נראה נפלא וכולם צווחים צווחות אושר ומתחבקים.
אני נהנית משני הפורמטים. באמת. זה כייף. קוין קצת מציק עם ההתנשאות והציניות שלו, ונשות the home edit קצת חמודות ומפרגנות מדי, אבל שני הפורמטים מספקים את השעשוע והאסקפיזם שנדרשים לנו כל כך בימים אלה.