ישבנו בשדה התעופה כמה אנשים מהחברה שלי, בדרך לכנס לקוחות בארצות הברית. המוטו שלי בנסיעות הוא תמיד לארוז כמה שפחות, ובמיוחד בתיק שעולה איתי למטוס.
ישבנו בהמתנה לעליה למטוס, ופתאום הבנתי שהשנים שמולי מחזיקים בתיק שלהם את הפריטים הבאים:
– טלפון עבודה – איפון או אנדרויד
– מחשב עבודה – אנחנו עובדים עם דל
– טאבלט אישי – שהם משתמשים בו גם לעבודה מדי פעם
– מחשב אישי – בדרך כלל מק
אופציונלי: טלפון פרטי (שוב, או איפון או אנדרויד), מיני טאבלט.
בהמשך הבנתי שזה לא רק “שני המשוגעים”. מדובר בטרנד. ככה כולם. ברור שהם צריכים תיק כפול מהגודל של שלי, כי יש להם יותר מפי שנים ציוד, וכל אחד מהמכשירים האלה מגיע עם סט של אזניות/ספק כח/מטען וכו’ וכו’.
בניו יורק בכנס הלקוחות שלנו, המצב לא היה מאוד שונה. רב הלקוחות ישבו במהלך ההרצאות עם לפחות שני מכשירים ביד.
תמיד יש טלפון (כמובן), ולפעמים שנים – שם החלוקה לטלפון של העבודה שעדין יכול להיות בהרבה מקרים בלקברי, וטלפון פרטי היא עדין מאוד מקובלת, וכמובן גם לפ טופ או טבלט כלשהוא על הברכים.
ושוב, אני לא מדברת על אחד או שנים, אני מדברת על הרב המוחלט.
ואני חושבת לעצמי – יש כאן ללא ספק ענין לא פתור. המכשירים היו אמורים לשחרר אותנו, לא? וכרגע זה נראה כאילו אנחנו רק משתעבדים אליהם ועובדים בשבילהם…
מענין אותי אם אנשים באמת מפרידים. אם בטלפון הפרטי הם באמת לא קוראים מיילים מהעבודה, ובמכשירים של העבודה לא נכנסים למייל הפרטי. קשה לי להאמין.
מה שעוד יותר מוזר לי, הוא הצורך בכפלי המכשירים האלה. הרי היום כמעט הכל “בענן”, לא? אז מה זה משנה מאיזה מכשיר אתה ניגש לנתונים? אני מבינה אם יש צרכים מיוחדים (גרפיקאים שצריכים קבצי ענק ותוכנות שהן עדין מאוד יקרות ומוגנות). אבל בינינו – לכמה מאתנו באמת יש צרכים כאלה? ההערכה שלי היא ש-90% מאתנו צריכים מייל, אולי מצגות ואיזה WORD, וכמובן דפדפן עם כל ההעדפות שלנו, אבל ממש לא הרבה יותר מזה.
בקיצור אנשים – האם אתם באמת צריכים את כל המכשירים האלה? גם אם הנימוק הוא זה יותר כייף לי/נח לי, זה נימוק לגיטימי, אבל ביננו – לסחוב כל כך הרבה מכשירים זה באמת שווה את זה?
4 Responses
הכל בעניין של חזות חיצונית, רושם ומעמד חברתי. כמה שיש לך יותר מכשירים ככה את יותר חשובה, מקושרת, עסוקה. הפונקציונליות של המכשירים רלוונטית הרבה פחות.
דווקא השוק חושב על הנושא
חפשי BYOD – Bring Your Own Device
כרגע זה כאב ראש ענקי למנהלי ה-IT שלא יודעים להתמודד עם בעיות אבטחה של מכשירים כאלה.
במצב האידאלי את תוכלי לבוא עם מכשיר שכבר יש לך ולהתקין עליו תוכנות שיגנו עליו וכך גם תוכלי לגלוש בעסקי עבודה וגם בדברים פרטיים. מצד שני – כל התכנות הללו יכבידו על המכשיר הפרטי, אז לא תרצי להתקין עליו ותסתפקי במכשיר שתקבלי מהעבודה כך שתגררי עם שניים.
דוגמא קטנה – מסמכים של גוגל. החברה יכולה לאסור עליך להשתמש בהם לצרכים עסקיים מחשש אבטחה (מוצדקת או לא) ואפילו להתקין על המכשיר משהו שיאסור כניסה לאתר גוגל דוקס, בעוד שלצרכים פרטיים כל החיים נמצאים שם…
מכשירי עבודה נתונים ל”ציטוט”, כלומר באופן רישמי מקום העבודה רשאי לנטר אותם. הרבה אנשים רוצים, לכן ליצור הפרדה.
כמו כן – פעם היית טסה עם טלפון, לפטופ וספר, היום את הספר את מחליפה בטאבלט, למרות שאפשר לקרוא על הטלפון או על הלפטופ. עדיין יותר נוח.
התגובות שלכם מאוד מעניינות כי הן מראות בדיוק את הקונפליקט -מצד אחד BYOD הוא טרנד מענין, וברור לי לגמרי למה מנהלי IT תולשים לעצמם את השערות על כמה שזה מורכב לתמוך בכזה טרנד. יש כאן גם ענין מאוד ברור של צפיות – האם העובד צריך לצפות מהארגון שיתן לו את כל הכלים (שזו לדעתי רוח הדברים כרגע), או שהוא מוכן להיות ממש שותף בהקשר הזה.
מצד שני – הפרספקטיבה שאורן מציג, שאנשים רוצים ליצור הפרדה מפחד הניטור – אתה באמת חושב שיש הרבה אנשים שזה מטריד אותם? ממה שאני רואה אנשים מוכנים להקריב כל כך הרבה מהפרטיות שלהם לטובת נוחות, שקשה לי להאמין שזה באמת הענין. יש את ענין “לסגור את הטלפון של העבודה כשאני לא רוצה להיות זמין”, אבל גם זה כרגע רק ברמת הדיבור בעיני, אני לא מכירה הרבה אנשים שבאמת מתנתקים בצורה יזומה.
האם זה באמת ענין של רושם ומעמד חברתי? קשה לי להאמין. אני חושבת שאנשים באמת מחפשים פתרונות.
הנקודה שלי היא שהמכשירים המתוחכמים היו אמורים לחסוך לנו את הצורך בכמות… אבל כרגע לא נראה שהם עומדים בצפיה הז.