אני שומעת פודקאסטים במהירות של 1.5 בדרך כלל, אני מדלגת על הפרסומות ועל כל החלקים שלא מעניינים אותי/נמרחים.
כשאני מחפשת מידע – אני כבר יודעת איך לבקש מהכלים הג׳נרטיבים את המידע בצורה שאני אוהבת, מקבלת את הכל מסודר, קצר, מתומצת.
בקרוב נוכל לעשות את כל זה בממשק קולי, ואז בכלל…
כמה שתמיד הייתי בנאדם משימתי ולא היתה לי סבלנות ל״פלאף״, ולישיבות שנמרחות, ולאנשים שמספרים סיפורים בלי פואנטה, עכשיו יש לי פתרונות – להקשיב להרצאות במהירות יותר גבוהה, לקבל סיכומים ונקודות עיקריות מפגישות בלי בכלל להיות שם.
הפורמטים הטכנולוגים תומכים באישיות שלי.
הגמישות שלהם היא חלק מהכח שלהם, גם לאנשים כמוני, וכמובן גם למגוון של טיפוסים אחרים – מי שמעדיף יותר לאט, עם זמן לחשוב, מי שצריך יותר הרחבה/דיון. כל מה שתמיד אמרנו על פרסונליזציה, אבל הפעם באמת.
אבל מה יהיה עם העולם האמיתי? עם אינטראקציה עם אנשים?
האם נצטרך את אותם הכישורים? למשל סטוריטלינג? האם יש לו עוד משמעות בעולם שבו הטכנולוגיה יכולה לספר איזה סיפור שתרצה באיזו צורה שתרצה?
מה יהיה על הפרקטיקות שאנחנו מכירים – מחקר, סיעור מוחות, דיון… עם מי ובאיזה פורמט נעשה אותם?
האם הכניסה של הטכנולוגיה לחיים שלנו בצורה הזו, והדרך שהיא מותאמת לסגנון של כל אחד, תרחיק אותנו מהאינטראקציות עם בני אדם? בתאוריה כל הטכנולוגיה הזו אמורה לחסוך לנו זמן, ולאפשר לנו יותר זמן פנוי לחיים האמיתיים. אבל האם זה מה שיקרה? או ההיפך?