אני שוב עומדת בפני הצורך להגדיל את כמות האחסון שאני קונה מגוגל, והענין הזה של שמירת התוכן, מעסיק אותי מאוד.כי מצד אחד, כל כך קל לייצר עכשיו תוכן.
לפעמים נראה שזה קל בצורה לא הגיונית.
אני אוהבת לצלם ולתעד, הכל. החל מהעץ האהוב עלי בהליכת הבוקר, ועד לרגעים מתוקים עם הילדים. וזה לא שאני איזה צלמת מוכשרת במיוחד, כן? גם במצלמה הדיגיטלית המעולה של הטלפון, כדי שתצא תמונה טובה, אני צריכה לצלם לפחות 2-3 גרסאות, ובדרך כלל הרבה יותר. נגיד כשהיינו בים השבוע, חזרתי עם 50 תמונות, כולן כמובן מיד מגובות אוטומטית, אבל כמה מהן באמת טובות וראויות לשמירה?
מצד שני, כל הקונספט של סטוריז (ונגזרותיו), שפשוט נעלמים אחרי 24 שעות, הוא כל כך מוזר לי.
תראו, ברור שכל מיני סטוריז של משפיעניות מלהגות בדרכן לקנות מסטיק מהפיצוציה הם חסרי ערך בעיני מראש, ולכן אין טעם לשמור אותם. אבל אם כבר טרחת ותיעדת, ויש לך קהל שמעוניין בתוכן הזה, אז לא חבל? (ברור לי שיש כאן גם יצירה מלאכותית של תחושת הפסד, שמכריחה אנשים לבא ולהתעדכן כל יום, ברור, ועדין). ומעבר לסטוריז של המסטיק, יש גם דברים מושקעים ויפים, שממש חבל שמוצאים את עצמם בפח האשפה של הפלטפורמה בצורה כל כך מהירה.
עכשיו נכון, לשני המקרים האלה, בתאוריה, יש פתרונות – תסנני את התמונות ותשמרי רק מה שחשוב, ותגבי את הסטוריז החשובים כפוסטים. ברור.
אבל שני הפתרונות מצריכים הרבה עבודה. ואולי יותר מכמות העבודה, הם מצריכים מחויבות, צריך לחשוב על זה כל הזמן, לעשות את זה כל הזמן. גם אם זו פעולה קטנה. ואם יש משהו שאני כבר יודעת משנות ניסיוני בעבודה עם ״יוזרים״ – כל פעולה, אפילו הכי קטנה, היא פריקשן. ויוזרים שונאים פריקשן. גם אם תיאורטית הוא לא מפריע להם, בפועל, לכל פיפס של פריקשן יש מחיר.
ועוד לא דיברנו על העלות של כל האחסון הזה, ועוד לא דיברנו על מה יקרה לכל הנכסים האלה כשאני כבר לא אהיה כאן.
אמרתי לכן שאלה מחשבות קיומיות.