בהמשך לפוסט של אתמול, על בדידותה של המנהלת, כתבו לי לא מעט אנשים שגם כשהם לא מנהלים, הם עדין מרגישים בודדים.

אני חושבת שתחושת הבדידות בתפקיד ניהול המוצר היא כמעט אינהרנטית. אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות להפיג אותה.

ממה נובעת תחושת הבדידות?
– הרבה פעמים אנחנו באמת לבד. מנהל/ת מוצר יחידה בארגון. תמיד מול לפחות צוות בפיתוח, ועוד אנשי מרקטינג שעובדים תמיד עם צוות (אפילו פרילנסרים). 
– גם אם יש עוד מנהל מוצר אחד או שניים, הרבה פעמים אנחנו עדין מרגישים לבד. כל אחד מאתנו עובד בצורה ממש עצמאית, ורק אנחנו מכירים את הדומיין שלנו, ואין באמת עם מי להתייעץ. 
– כשיש הרבה מנהלי מוצר בארגון גדול, זה דווקא לא הופך את זה ליותר פשוט. יש אנשים שיש לי יותר כימיה איתם, אבל הם עובדים על חלקים מאוד שונים. דווקא האנשים שעובדים על חלקים שקרובים אלי – פחות נעים לי איתם. קשה ליצר קבוצה שכוללת רק חלק מהאנשים. 
עוד יותר מזה – הרבה פעמים כשיש מקבילים אלי, אנחנו בעצם בסוג של תחרות, על קידום, על יותר scope, על כל מיני דברים, וזה הופך את ענין ההתיעצות להרבה יותר מסובך. 

התחושה הזו נובעת גם מהעובדה שמנהל/ת המוצר תמיד נמצאים בחזית מול הרבה ממשקים. מצד אחד, זה הדבר שאני אוהבת בעבודת המוצר – אני באמצע, אני מקור ידע וקבלת החלטות. מצד שני, זה יכול להיות מתיש להיות זו שכל הזמן באים אליה בשאלות, שלא לומר בטענות. מתי זה יהיה מוכן, למה דווקא הפיצ׳ר הזה ולא השני, הלקוח ממש כועס, הלקוח לחוץ, אנשי המכירות לא יכולים לעשות את המכירה אם לא נקדם… בלה בלה בלה. כולם באים אלי. כולם רוצים תשובות. ואני – לבד בחזית.

מי שכאן ועוקב/ת אחרי כבר זמן, יודע שאני אומרת את זה לא מהיום. ושבעיני ההשקעה בלייצר לעצמך קבוצות תמיכה, היא אחד הדברים החשובים ביותר שאתם יכולים לעשות. נדמה לי שכתבתי כבר כמה פוסטים על הפורומים שהקמתי לעצמי במשך השנים, החל משלישיית מנהלות המוצר האמהות שאנחנו נפגשות כבר שנים באופן קבוע (והכרנו בכנס פרודקטX), ועד פורום ראשי הצוותים בגוגל. אני אפילו יכולה לומר שאחת מהתוצאות המפתיעות של הפורומים האלה הם חברויות אישיות עמוקות, שמחזיקות גם שנים אחרי. 

אני מרגישה שעכשיו לקחתי את זה לקצה עם הגילדה, והניסיון שלי לייצר קבוצות כאלה גם לאחרים, ומקווה שאפילו אם אתם לא בענין של להצטרף לגילדה, המסר הזה של – תייצרו לעצמכם קבוצות, יגע בכם.