מחשבות בעקבות Get back – שמונה שעות עם הביטלס באולפן ההקלטות (אין קשר ישיר לניהול מוצר, זה סתם מענין אותי ורציתי לחלוק מחשבות)

1. החויה מדהימה – זה ממש מרגיש כאילו אני איתם באולפן. ראיתי את הסרט במשך שבוע, כל יום שעה וקצת, וכשהוא נגמר עכשיו אני מתגעגעת אליהם. (אולי יפרסמו פעם את כל ההקלטות כולן? בלי עריכה בכלל?)

2. כמה בקלות הם כותבים שירים. מאלתרים, מנסים, משנים מילים, מוסיפים ומורידים קוים מלודיים. פשוט מדהים לראות. מדהים לראות איך let it be נוצר, איך get back, את הגלגול של המילים (טוסון זה באריזונה?). אנשים נכנסים ויוצאים מהאולפן, יש רעשי רקע כל הזמן, יוקו יושבת ליד ג׳ון, ובתוך כל זה הם פשוט שרים את השירים עוד פעם ועוד פעם, מנסים ומשנים, מקליטים ומקליטים, עד שיוצא משהו. וכמה העולם היה שונה – יום אחד המקליט מסביר שנגמר סרט ההקלטה וצריך להחליט איזה סרט אפשר למחוק ולהשתמש בו להקלטה חדשה.

3. ברור שמאוד נח להם אחד עם השני, הם מבינים אחד את השני גם בלי מילים. יש הרבה צחוקים ומשחקים גם בתהליך הכתיבה עצמו. ברור גם שיש הרבה מתחים, אבל הם מובעים בצורה מאוד מאוד עדינה. לא ברור לי כמה מזה נובע מהנוכחות של המצלמות, וכמה מזה שהם אנגלים. אין הרמות קול (לדעתי בכלל? אולי פספסתי משהו, אבל בגדול לא היה). הכל נשאר מאוד מאוד מאופק, מנומס, understated. בכלל, הם כל כך אנגלים. כל כך.

4. הדינמיקה בינהם מאוד זורמת, ואין תהליך מסודר או מישהו שמוביל קבלת החלטות. ליתר דיוק היה לי ממש קשה לזהות רגעים מדויקים שבהם התקבלו החלטות. הרגשתי שממש פספסתי את הרגעים האלה, אפילו שישבתי וראיתי הכל. רואים די הרבה את פול מנסה להוביל ובעדינות לגרום להחלטות להתקבל, אבל רואים גם שהוא מאוד נזהר והוא אפילו אומר בצורה ברורה – שהוא לא רוצה להחליט עבור כולם ושברור לו שאי אפשר להחליט עבור כולם

.5. הם הביטלס, הם בשיא ההצלחה שלהם, והם מתייחסים לכל התהליך של כתיבת המוסיקה והכנת הסרט כמו כל עבודה אחרת. הם באים בבוקר (ב-11, אבל עדין), והם מתעסקים בארוחת צהרים, והם הולכים אחרי הצהרים הביתה. כשהבמאי מציע לעשות את ההופעה בלוב, ואפילו לשכור ספינות שיביאו קהל אנגלי לשם, הם די נחרדים. הם ממש אומרים – שהם רוצים ללכת הביתה אחרי ההופעה. לא להיות בקצה העולם, ובטח שלא להיות עם הקהל

.6. הבגדים והסטייל. וואו. ג׳ורג׳ עם חליפה ורודה ופסים אדומים וחולצה בסגול בוהק. רינגו עם מגפיים מבד של וילונות. צבעוניות שהיום לא רואים כמעט בכלל.

7. נקודת המבט – לראות את כל זה, מתוך מודעות למה בא אחר כך, זו חויה כל כך מוזרה. הם יושבים שם, ואף אחד לא מעלה בדעתו שמישהו ירה בג׳ון. שלינדה תהיה כל כך חולה. הסרט הזה גרם לי להרבה מחשבות קיומיות על החיים. מי יודע איפה נהיה עוד 50 שנה.