יש לי המון מחשבות בעקבות הסדרה על מייקל ג’ורדן (עשרה פרקים, The last dance, נטפליקס). גילוי נאות – אני לא מבינה כלום בכדורסל (למרות הגובה שלי). אבל עדין משום מה מאוד רציתי לראות את הסדרה.

על הסדרה
מבחינה טלוויזיונית, הסדרה הזו מעניינת, גם אם בעייתית:
– הסדרה מתמקדת בעונה האחרונה של השיקגו בולס בהרכב הסופר-סטאר שלהם. אבל במקביל היא מספרת גם סיפור של שנים ארוכות של הדרך לשם. הקפיצות בין התקופות היו מבלבלות, בטח למי שכמוני, לא ממש מכיר את הסיפור
– ראיתי שם כדורסל כמו שלא ראיתי בעבר – וואו, השילוב של הכדורסל עם הבחירה של המוסיקה ברקע – זה היה כמו בלט. היו קטעים ארוכים מתוך משחקים, וקליפים ארוכים שנבנו כדי להדגיש נקודה מסוימת (יכולת של שחקן לקלוע מזוית לא הגיונית), ואפילו כשיודעים מה התוצאה עומדת להיות – הם בנו את החויה בצורה מאוד חזקה.
– ברור שהמרכז הוא מייקל ג’ורדן, אבל יש גם ניסיון בכל פרק להציג לפחות עוד דמות, וזה מענין מאוד, ותוספת חשובה. הייתי שמחה לשמוע קצת יותר על הקבוצה ועל אנשים מעבר לג’ורדן, אבל הציר הוא מייקל ג’ורדן וגם הסיפורים של הדמויות מסופרים כדי להדהד את הציר המרכזי.

על מייקל ג’ורדן
– המאבק – כמובן ששמעתי על ג’ורדן בעבר, ועל כמה הוא עילוי והרבה מעבר לכל כדורסלן אחר (למעט יחידי סגולה נוספים, כמובן). אבל מה שהפתיע אותי הוא לגלות שזה עדין היה מאבק גדול מאוד. מלחמה על כל משחק, משחקים שיש בהם הפסדים, משחקים מאוד צמודים. המספרים שלו עדין מדהימים, כמובן, אבל לא הבנתי עד כמה הוא נלחם כל פעם מחדש.

– האלמנט המנטלי – הדהים אותי עד כמה ג’ורדן כשחקן צריך ניצוץ מנטלי, שידרבן אותו לעשות את הכי טוב שלו. אולי זה לא צריך להפתיע, אבל המשחקים שבהם הוא קלע הכי הרבה/שיחק הכי טוב, היו אלה שהוא הגיע אליהם פגוע/כועס/עם אג’נדה. ומה שהכי מדהים – זה שהוא מודע לזה, ואם אין אג’נדה אמתית, הוא ממציא אותה! הוא ממש הודה שהמציא כמה וכמה “עלילות”, רגעים שהוא חשב שאנשים לא מדברים אליו יפה/מכבדים אותו, כדי שהסיטואציה תעצבן אותו, וזה יניע אותו לשחק טוב יותר.

– המנהיגות – זה החלק שבו כנראה הסדרה הכי ייפתה והחליקה את החלקים הבעייתים באישיות ובהתנהגות שלו כלפי חברי הקבוצה. בין השורות (ולפעמים גם באופן ישיר) מתברר שסגנון המנהיגות שלו לא היה הסגנון המכיל והתומך. לא. הוא הרבה פעמים הרגיז את חבריו לקבוצה, דיבר אליהם לא יפה, ואפילו הגיע לאלימות מולם. הסוף של פרק 8, שבו מעמתים אותו עם סגנון המנהיגות שלו, הוא הנקודה שהכי נגעה ללבי בסדרה. מצד אחד – הוא נותן מונולוג חזק מאוד, שבו הוא בעצם אומר – זה סגנון המנהיגות שלי. אני רוצה לנצח, ואני גורם לאנשים לנצח. לפעמים אני צריך לדחוף אותם לדברים שהם לא חושבים שהם רוצים, לאתגר אותם באתגרים שקשים להם – אבל אם אתם רוצים לנצח, זה מה שצריך לעשות. המונולוג חזק, ורהוט, וברור, אבל ככל שהוא ממשיך לדבר – העינים שלו מתמלאות דמעות, ואחרי המילה האחרונה הוא מודיע שהוא צריך הפסקה מהצילומים. cut.