כשעוברים לתפקיד ניהולי – להוביל צוות של מנהלי או מנהלות מוצר, קורה דבר די מפתיע. פתאום מרגישים בדידות.
אם עשיתם את המעבר הזה – אתם יודעים על מה אני מדברים. פתאום אני לא רק אחראית על המוצר שלי, ונאבקת מול כל העולם וה-stakeholders.
פתאום אני גם אחראית על צוות של אנשים.
להם, לצוות שלי, יש לפחות אחד את השני/ה. אבל אני, לבד.
אני צריכה לדאוג לאנשי הצוות שלי, להבין אותם, כל אחד עם החוזקות/חולשות שלו, כל אחד עם המוצר/פיצ׳רים שלו.
אני צריכה לחלק את המוצר בצורה הגיונית מכל ההיבטים – שתהיה להם חתיכה משמעותית של המוצר, וצוות פיתוח הגיוני.
אני צריכה לגרום לכימיה בתוך הצוות. שיעבדו טוב ביחד. שישתפו ויתיעצו.
אני צריכה לייצג את הצוות שלי (כולם ביחד וכל אחד בנפרד) מול מנהלים אחרים.
וכל זה בנוסף לזה שצריך לדלבר כאן מוצר ולהשיג את התוצאות הביזנסיות, כן?
ועם מי יש לי להתייעץ? מדובר בנושאים רגישים, מורכבים, והמנהל/ת שלי עוד יותר עסוק וטרוד ממני. אני רוצה להוכיח את עצמי, אני רוצה לעשות עבודה טובה בלי לרוץ אליו לכל דבר.
בקיצור – הבדידות. מפתיעה, אבל מאוד מורגשת.