חשבתי שהשמחה על מינוי סגנית נשיאה בארה”ב, ועוד אחת שנראית כמו בנאדם נורמלי, תהיה חוצת מגזרים ואנשים. אבל מסתבר שלא. כל יום אני מופתעת מרשימת הסיבות שאנשים מייצרים, למה בעצם אין על מה לשמוח.
דוגמאות להתנגדויות והתשובה שלי להן:
– ביידן בחר אותה רק בגלל שהיא אישה מיעוטית, “שיקולים פוליטיים”
האם אי פעם נבחר סגן נשיא משיקולים אחרים? אין ספק שזה היה אחד השיקולים שלו, אבל האם למישהו יש ספק שהיא מוכשרת לתפקיד? אולי הגיע הזמן שהעובדה שמישהי אישה מיעוטית תוסיף לה נקודות ולא תפסול אותה מראש?
– בעצם מי שנבחר זה הכי “גבר לבן זקן הגמוני” והיא עלה התאנה
יודעים מה? אני שמחה שצריך עלה תאנה. והתפקיד שם אותה במיקום מעולה לשלבים הבאים, ופותח דלתות לרבות אחרות (אפילו אם רק מחשבתיות)
– הסגנית זה תפקיד יצוגי, דברו איתי כשאישה תקבל “תפקיד אמיתי”
ראשית, זה לא תפקיד ייצוגי בלבד. ושנית, אפילו אם הייתי מסכימה שזה תפקיד יצוגי. אז מה? זה תפקיד יצוגי חשוב.
– כבר היו מועמדות לתפקיד סגנית הנשיא, וכבר היו נשים בתפקידים בכירים מאוד (הילארי קלינטון, קונדוליזה רייס, שרה פיילין)
נו אז? אם היו אז זה מספיק? אם היו במספר שאפשר לספור באצבעות שתי ידיים אז לא נשמח עם הבאה?
ולסיום ההתנגדות שהכי הרגיזה אותי:
– היא התחתנה בגיל מבוגר, ואין לה ילדים. היא לא באמת מיצגת פריצה של תקרת הזכוכית עבור נשים שהן אמהות.
הנימוק הזה הרגיז אותי כל כך, ועוד יותר כי הוא הגיע מאישה (אמילי עמרוסי, בתכנית שלה בשישי בבוקר ברשת ב’). אין לי מילים להסביר עד כמה הטיעון הזה טיפשי ומזיק. מה את בעצם אומרת? שלקמלה האריס היה קל להגיע לאן שהיא הגיע? שהיא לא מספיק אישה לפי הקריטריונים שלך? שאין מה לשמוח עד שלא תהיה סגנית נשיא (או נשיאה) עם ילדים? וכמה ילדים זה יהיה מספיק? שניים יהיה מספיק, או שזה גם לא מייצג?
לסיכום חברים – לפעמים אפשר וצריך לשמוח בהישגים שהושגו. היא אישה, היא מרשימה, היא עשתה דברים מעולים בעבר (וגם טעויות, כמו כולנו), ונקווה שתמשיך. תקרת הזכוכית נסדקה השבוע, סדק רחב ביותר, וכולנו נרוויח מזה. יש על מה לשמוח.-