יש לי כמה וכמה פוסטים שמסתובבים לי בראש, ובכל זאת לא מצליחים למצוא את דרכם אל האצבעות, ואז נוספת תחושת הזנחה קלה לגבי הבלוג שרק הופכת את הכתיבה לקצת פחות נעימה, וכך יוצא שעוברים להם שבועיים או יותר בין פוסטים, והפוסט הראשון שנכתב הוא זה שהכי זורם – המחשבות על תחזוקת בלוג.
הידעתם שבלוג ממוצע מחזיק שלושה חודשים? אני כבר לא זוכרת איפה קראתי את הסטטיסטיקה הזו, אבל היא ללא ספק נשארה לי בראש. כשחיפשתי קצת סטטיסטיקות לפוסט הזה גיליתי גם את הסטטיסטיקה שטוענת ששמונים אחוזים מהבלוגים ננטשים בחודש הראשון להקמתם.
זה לא שיש לי מחשבות כפירה, בכלל לא. להיפך, המחשבות שלי הן רק בהקשר של להרחיב את היריעה, ולכתוב על יותר נושאים ודברים שמעניינים אותי. כך בכלל התחלתי את הבלוג הזה, היה לי בלוג די אקטיבי בקפה דה מרקר, שם חלקתי חויות מהחיים בלונדון. את הבלוג הזה התחלתי כדי להפריד בין החויות מהחיים בלונדון, למחשבות מקצועיות, וכהכנה לחזרה ארצה. עם החזרה הבלוג הזה אכן תפס קצת תאוצה, ו”מחשבות מלונדון” דעך. מסתבר שלתחזק שני בלוגים זה קצת יותר מדי בשבילי.
אבל המחשבות על מי הם הקוראים ומה מעניין אותם עדין עולות בי מדי פעם. המטרה של הבלוג היתה כמקום למחשבות בענייני העבודה שלי, שהתמזל מזלי והיא גם מעניינת אותי מעבר לשעות העבודה המוצהרות, אבל מדי פעם כמו שאתם יודעים יש כאן נדידות לדברים לא קשורים לחלוטין, וגם אז נראה שאתם הקוראים עדין מתעניינים ונהנים (אם מדד התגובות והלייקים הוא מדד מיצג למשהו, וגם זה לא בטוח).
יש גם אלמנטים מובנים של צנזורה עצמית. הרבה פעמים זה לא מתאים לכתוב על דברים שמעסיקים אותי או מטרידים אותי בצורה ישירה בעבודה שלי, וכמובן שגם החיים האישיים נשארים די מחוץ לטווח הכתיבה. אבל אני באמת חושבת שהאישיות של הכותב עוברת, ולא ממש משנה על מה הוא כותב.
אני קוראת המון בלוגים. קורא ה-RSS שלי מפוצץ, ובכל רגע נתון יש יותר מאלף פוסטים שמחכים לי. זה מקור תמידי של עניין, ושל תחושת החמצה קטנטנה. אני קוראת בלוגים קטנים ואישיים, ונפעמת ממידת החשיפה של אנשים, ומהקהילות שנוצרות. אני קוראת בלוגים מקצועיים שהם אישיים, ומעריצה את הבלוגרים שמצליחים עם משמעת ברזל לכתוב פוסט כל יום. אני קוראת כמובן גם בלוגים מקצועיים, שחלקם הפכו למפלצות פוסטים שלוקח לי יותר זמן למיין מאשר לקרוא באמת תוכן מעניין (מי אמר טקראנץ’).
בקיצור, אם אתם חושבים על להתחיל בלוג – אני בעד. זו דרך נהדרת למי שאוהב לכתוב ולסדר את המחשבות שלו על נייר. זו דרך נהדרת להתעמק בדברים. זו דרך לא רעה בכלל להכיר אנשים חדשים ולקבל פידבקים מעניינים.
מדי פעם אני רואה כל מיני ציוני דרך בבלוג וחושבת לציין אותם, וזה בדרך כלל לא יוצא. אז אולי פשוט כדאי לחגוג ברגע שמתאים, ולא בגלל ציון דרך ספציפי. ברגעים אלה אנחנו חוגגים יומולדת שנה וחמישה חודשים לבלוג, ו-145 פוסטים. אם את נהנים לקרוא את הבלוג הזה שלי מדי פעם אז תדעו שאני מאוד שמחה עם כל מבקר וכל תגובה, ונתראה בציון הדרך הבא.
8 Responses
יו יו!
קודם כל – בגלל הבלוג הזה חזרנו להיות בקשר (וול, סוג של).
אישית, אני מאוד אוהב בלוגים על טכנולוגיה, בעברית ואולי זה יישמע שוביניסטי – של נשים.
אני חושב שיש מעט מדי קול נשי (למרות שהמצב ללא ספק משתפר) שמדבר על טכנולוגיה בימינו – והבלוג הזה הוא נפלא באספקט הזה.
אז יומולדת שמח ומזל טוב.
תודה!
אני מסכימה איתך בקשר לקול הנשי שנשמע פחות מדי. ובעצם גם בקשר לכל שאר הדברים.
אז שוב תודה.
תודה רבה על הבלוג ועל הפוסטים. בדרך כלל אני מוצא בהם דרך חדשה להסתכל על דברים,
ונו טוב, כנראה שגם הנשיות מספקת עוד זוית הסתכלות שלא תמיד קיימת בבלוגים שעוסקים
בטכנולוגיה. אז תודה!
גם אני מסתובבת עם מחשבות דומות לא פעם. וזו הזדמנות טובה לומר לך שאני נהנית לקרוא את הפוסטים שלך, בכל תדירות שבה הם מתפרסמים 🙂
מזדהה עם כל מילה 🙂 בספטמבר ימלאו לבלוג שלי שש שנים והסטטיסטיקות בנוגע לפרסום פוסטים לאורך השנים מעידות על כך שכמו מי שכותב אותו, הבלוג הוא משהו אורגני שמשתנה עם הזמן. תקופות בחיים, מקומות עבודה, שינוי פוקוס בתחומי עניין וכמובן שעייפות חומר בלתי נמנעת. אני הפנמתי אחרי ייסורים שיהיו תקופות של בצורת ותקופות פחות שחונות מבחינת כתיבת הבלוג. בלוגר שבאמת נהנה מתהליך הכתיבה, הדיאלוג עם מגיבים ותשומת הלב תמיד ירגיש אשם אם יזניח את הבלוג לעומת מישהו שעושה את זה במסגרת מסחרית למשל. אני לא מאמין שניתן לשחזר את המרץ והחדווה שמאפיינים את ירח הדבש של כתיבת בלוג. כמו הרבה דברים בחיים, בהתחלה זה חדש ומרגש ואז הופך לשיגרה. מי שבאמת אוהב את הכתיבה יציב לעצמו דדליינים, יחשוב על דרכים להכניס ריגוש חדש לכתיבה, ילקה את עצמו קצת בסופשבוע ויעשה מה שצריך בשביל לשמור על הבלוג בחיים. בניגוד לספר או מאמר שכותבים ומקבלים מראש שיהיה לו סוף, האורגניות של הבלוג הופכת את המחשבה על סיום לקשה ומצערת. מקווה ששנינו לא נגיע לשם 🙂
התגובות האלה מחממות את לבי, תודות רבות.
אדוה ואמיר – הבלוגים של שניכם אהובים עלי מאוד, ומהזוית של הקוראת התשובה לסוגיות האלה נראית הרבה יותר ברורה. תכתבו מתי שאתם יכולים ועל מה שמתחשק לכם, אני נהנית לקרוא בכל מקרה.
איזה כיף לשמוע 🙂