יש פרק ב”סיינפלד” שבו ג’ורג’ מפתח את התאוריה של להראות עסוק במשרד ובפועל לא לעשות כלום. קלאסי.

מניסיוני, בכל משרד יש את הטיפוס הזה, שעסוק בלהראות עסוק. זה דרך אגב לא אומר שהוא לא עסוק, אבל למסתכל מהצד נדמה שהוא יותר עסוק בלהראות עסוק מאשר באמת לעשות משהו משמעותי.

הסימנים לזהוי ה”עסוק הכרוני”:

• בבוקר הוא תמיד עייף – כי הוא עבד עד כל כך מאוחר אתמול בלילה.
• הוא מקפיד לשלוח שניים שלושה מיילים בין אחת לשתיים בלילה, וכמה במהלך הסופשבוע, אפילו אם אין להם שום חשיבות מיוחדת.
• לכל הזמנה לפגישה הוא מסרב – יש לו כבר פגישה בדיוק באותו זמן. הוא יכול לנסות להזיז, אבל זו פגישה מאוד חשובה, הוא יתן תשובה שלוש דקות לפני שמתחילה הפגישה עצמה.
• פעם בשבוע בערך הוא מתפרץ שהוא לא עומד בעומס, שזה לא יכול להמשיך ככה, שחייבים לשנות משהו מהותי בתהליכים אחרת הוא פשוט יתמוטט ואחריו כל החברה כמובן.
• כששואלים אותו משהו שהוא טיפונת מעבר לתחום שלו, הוא מיד עונה: זה לא מספיק חשוב, אין לי זמן לבזבז על דברים כאלה. מצד שני – אם לא שואלים אותו הוא מתרגז. למה לא התיעצו איתו, למה לא עובדים כאן בצורה מסודרת, למה תמיד אני מגלה דברים בסוף.

כמו שאמרתי, יכול להיות שהוא באמת עסוק. אבל ההתעקשות להדגים עד כמה, שבדרך כלל מלווה בעקיצות כלפי האחרים ש”יש להם זמן להתעסק בשטויות האלה”, היא  החלק הבלתי נסבל בעיני.

___________________________________________________________________

עוד טיפוסים במשרד:

האנשים שגאים במה שהם לא יודעים

המנהל שלא מנהל

מנהלים טובים באמת