הסיפור של איך מתמחרים מוצר – לא רק מה המחיר עצמו, אלא מה הקריטריונים שלפיהם מתמחרים, הוא שאלה מאוד מעניינת.
החשיבה על התמחור של המוצר היא דרך לזקק מה באמת הערך שהוא נותן למשתמשים – על מה הם יהיו מוכנים לשלם יותר. האם זה על ״עוד מאותו דבר״ (עוד תוכן, עוד ״משתמשים״), או שיש מחיר לפונקציונליות ספציפית שהיא יקרה יותר או למימד נוסף של הערך (לקבל דברים יותר מהר). זו גם דרך לזקק הבנה של הפרסונות – האם יש סוגים שונים של משתמשים, שיהיו מוכנים לשלם עבור חבילות פיצ׳רים שונות, או מימד מסוים של ערך (יותר מהר/יותר גדול).
שתי דוגמאות מהימים האחרונים:
– הניו יורק טיימס – העיתון ש״המציא״ את ה- paywall, חומת התשלום שצריך לשלם כדי לצרוך את התכנים שלו, ואחד הבודדים שאכן מצליח לעשות מזה מודל עסקי חזק מספיק,מוסיפים עכשיו גם מנוי לתוכן אודיו. הפודקסטים שלהם יהיו מאחורי חומת תשלום, אבל היא תהיה תקפה רק לארכיון ולפרקים מהעבר. מי שרוצה לשמוע את ״הפרק האחרון״ שפורסם לאחרונה, יוכל גם ללא תשלום.
לא ברור לי – האם זה סוג אחר של יוזרים, אלה שרוצים לשמוע את הארכיון?
קלוד מנוע ה- genai הודיעו השבוע שהם הוסיפו פיצ׳ר ל-api שלהם, של עיבוד קבוצות של מטלות batches of queries, ואם משתמשים בו, התשובות מגיעות עד 24 שעות משליחת המטלה, ועולות 50% מתשאול רגיל של ה-API. כאן בעצם הם אומרים – החלק של התגובה המיידית, הוא החלק היקר, ומי שיכול לחיות בלעדיו – יכול לשלם פחות. כאן רואים את ההבנה של סוגי המטלות השונות, והחשיבות של פרמטר המהירות עבור חלק מהן.
לסיכום חידה, האם תוכלו להסתכל בתמונה המצורפת ולעזור לי להבין כמה יעלה לי המנוי ל -NYT?
לא ברור לי איך תמחור בצורה הזו בכלל לגיטימי.
