מנהלים שחושבים ש״במשרד נעשית הרבה יותר עבודה מאשר בבית״, ״עבודה בבית היא חצי אבטלה״, ״העובדים מבסוטים כשהם עובדים מהבית כי הם לא באמת עובדים״, כל אלה בעיני מפספסים, ובגדול.
– גם במשרד אנשים לא עובדים כל הזמן. מנהל יקר, במשרד יש הרבה הרבה הרבה אבטלה. זה שאתה רואה אנשים שיושבים ליד המחשב זה לא אומר שהם עובדים. שלא לדבר על כל הזמן שהם יושבים במטבחון, עושים קפה, וכו׳.
– אם אתה חושש שמהבית ״יש הרבה אבטלה״ – אתה לא מודד את הדבר הנכון. מנהלת טובה, יודעת למה אפשר לצפות ולמה אי אפשר לצפות מהעובד שלה, ומנהלת את התוצרים/תפוקות. לא את שעות העבודה.
– וזו בדיוק הנקודה. החששות האלה של מנהלים, בעצם מעידות על בעיות אצל המנהלים, לא אצל העובדים. זה אומר שאתם, המנהלים, לא יודעים לנהל את הציפיות ואת התוצרים. זה אומר שלא הצלחתם ליצר אצל העובדים שלכם מחויבות אמיתית. או שלא הצלחתם ליצר בתוך עצמכם אמון בעובדים.

לעבודה מהמשרד יש יתרונות חשובים, אפילו קריטיים.
– יצירת קשר אישי בין העובדים – אין מה לעשות, בזום לא נוצר קשר אמיתי. לדעתי יש שם משהו פיזיולוגי, צריך להיות באותו חדר, לראות את החיוך, להסתכל בעינים בשביל באמת ליצר קשר. וקשרים כאלה הם חשובים. העבודה היא *לא* משפחה. אבל אנשים שמחבבים אחד את השני, עובדים יותר טוב ביחד. מתקשרים יותר טוב, מגיעים להחלטות בצורה יותר קלה, מקבלים טעויות ותקלות בצורה יותר טובה. קשר אישי הוא חשוב.
– עבודה יצירתית נעשית יותר טוב במפגשים אמיתיים – סיעור מוחות, קישורים שלא חשבנו עליהם, כל העולם של serendipity (דברים שקורים באופן לא מתוכנן), יכול לקרות רק כשנפגשים במקרה, כשמדברים על משהו אחר (לא מתוך האג׳נדה של הפגישה) ואז צצים כל מיני רעיונות ודברים חדשים יכולים לקרות.

שתי מסקנות יש לי מכל הדיון הזה:
הראשונה, לנהל זה תמיד קשה, ועכשיו עוד יותר. כולנו, כל המנהלים, צריכים להתאמץ יותר.
השניה, המשרד צריך לשנות את התפקיד שלו. הוא צריך להראות אחרת, וזמן המשרד צריך לשמש לפעילות אחרת לגמרי (לדוגמא – הרבה פחות עמדות עבודה אישיות, הרבה יותר חדרים לעבודה משותפת).

זה יהיה מאוד מאוד עצוב, אם מנהלים יחזרו לתפיסה של ״כולם צריכים להיות במשרד כל הזמן״, וכל ההישגים של הקורונה יתבטלו. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה.