בשבועות האחרונים, עם החזרה החלקית למשרדים, מסתמן שפגישות מרובות משתתפים עדין לא חזרו לחדרי הישיבות. נתקלתי כבר בכמה מקומות שהחליטו בצורה מודעת להמשיך להשתתף בפגישות כל אחד בעצמו מהמחשב שלו, אפילו אם חלק מהמשתתפים נמצאים פיזית במשרד.
הסיבה היא שבפורמט העבודה החדש, ברב המוחלט של הפגישות תמיד יהיו חלק מהאנשים במשרד, וחלק בבית. ואז, אם שלושה אנשים יושבים בחדר אחד, ועוד שלושה מחוברים מהבית – הפגישה שחווים מי שיושבים בחדר, מאוד שונה מהפגישה שחווים המתחברים מהבית. אתם בטוח מכירים את זה – מי שיושבים בחדר שומעים אחד את השני כל הזמן, יכולים להתווכח ולדבר אחד מעל השני, ומי שיושב בבית – לא מבין כלום. זה כמובן הרבה מעבר לדברים הנאמרים, מי שיושב בבית מפסיד את הבעות הפנים, את האינטראקציה שהיא מעבר למילים. למי שיושב בבית גם הרבה יותר קשה להשתלב בשיחה, בטח ובטח אם במשרד יושבים הישראלים, ובבית יושבים האמריקאים.
אז אני שומעת יותר ויותר על ארגונים שגם אם הרב נמצאים במשרד, עדין כל אחד יצטרף לפגישה מהלפטופ שלו, מפינה אחרת של משרד, כדי ליצר אוירה ודיון יותר שוויונים.
המחיר של העברת הפגישות לפורמט הוירטואלי הוא גם לא פשוט. הרי פגישה וירטואלית היא בהכרח פחות זורמת, פחות נעימה, ויותר קשה לניהול. אנחנו מאבדים את הספונטניות, את האינטראקציה, ואת כל מה שקורה מעבר לפגישה עצמה.
ויש כמובן גם השלכות לגבי עיצוב המשרד – אולי באמת לא צריך יותר הרבה חדרי ישיבות, בטח שלא את הבינוניים. נצטרך קטנים, כי פגישות 1:1 או שניים שלושה עוד יכולות לקרות, ובטח גם יהיו מקרים שצוותים שלמים ירצו להפגש, אבל חדרים בינוניים – אולי יצטרכו להיות מוחלפים בחדרים קטנים/תאים שכאלה, רק לצרכי התחברות של אנשים לפגישות?