חג שמח!
איך היה ליל הסדר שלכם? הייתם לבד? או עם שמונה משפחות אחרות בזום? שרתם על המרפסות או שהתעלמתם לחלוטין מקיומו?
אני לא רציתי לעשות סדר בזום. ראיתי תמונות מהדודים שלי, ונראה שהיה להם ממש נחמד, אבל לי זה לא מתאים. עשינו סבב ברכות טלפוניות לפני הסדר, ואז התישבנו רק בני הבית ועשינו סדר משפחתי שהתאים בדיוק לנו.
הרעיון להתחבר בזום לא נראה לי מההתחלה. היה לי ברור שזה יהיה קשה טכנית (סבא וסבתא ישבו עם הטלפון ביד?), שיהיה לנו קשה לסנכרן בין כולם, שיהיה לנו קשה להיות בפוקוס, ושבסופו של דבר זה לא יתן לנו באמת את אוירת החג שרצינו.
וזו בעצם הנקודה. הטכנולוגיה יכולה לאפשר רק את מה שהיא יכולה לאפשר. החיבור הרגשי לאנשים, תחושת ההתרגשות מהחג, כל אלה הם תחושות אנושיות שהטכנולוגיה (בינתים) לא יכולה לייצר עבורנו.
ראיתם את התמונה של האוניברסיטה ביפן, שארבעה סטודנטים לא יכולים היו להגיע לטקס חלוקת התארים, אז סדרו מכשירי telepresence? השידור של הסטודנט מועבר דרך המסך של המכשיר. הם אפילו הלבישו את המכשיר בגלימה ובכובע, ונתנו לו להחזיק את התעודה (מקור).
אני בטוחה שהסטודנטים מאושרים לסיים את התואר ולקבל את התעודה, ואולי אפילו נהנו מהחידוש שבטקס המצחיק הזה. אבל האם אני חושבת שזה יהפוך לסטנדרט? הרשו לי לפקפק.
אני זוכרת את יום קבלת תעודות התואר השני שלי. התלבטתי עד הרגע האחרון מה ללבוש, התרגשתי להגיע לאוניברסיטה כמה חודשים אחרי הסיום ולפגוש שוב את חברי ללימודים ואת הצוות, ההורים שלי באו איתי והתרגשו גם הם. אחרי הטקס עצמו, היתה קבלת פנים באוהל על הדשא, ואני עדין זוכרת את הגרודים של הדשא ברגלים, ואת הריח של כריכי המלפפונים.
אולי אני כבר זקנה סנטימנטלית. אולי בעצם גדל כאן דור אחר, שהחויות החושיות האלה אינן כח חזק כל כך עבורם. חבר סיפר לי שהבת התיכוניסטית שלו פשוט העבירה עם החברים את כל החיים למימד הוירטואלי – הם כל היום עם שיחות וידאו פתוחות, רואים ביחד סרטים, אוכלים ביחד ארוחות שתכננו (במקביל, כל אחד בביתו), ולמעשה ממשיכים את החיים מלפני ימי הקורונה, רק דרך הטכנולוגיה.
האם החיים דרך התיווך הטכנולוגי באמת יכולים לספק לנו את כל מה שאנחנו צריכים? נלמד באוניברסיטה וירטואלית, נכיר את החברים רק דרך הרשת, נעשה טקסים בוירטואלי, ונהיה מאושרים ומסופקים? קשה לי להאמין.