חזרתי לכתוב בבלוג כי אני נהנית לכתוב. בנוסף לכך, אני גם נהנית לקרוא בלוגים. מצב הבלוגיה הישראלית, לפחות הבלוגים שאני אהבתי ונהניתי לקרוא הוא די עצוב, והנה אני מנצלת את הפלטפורמה הקטנה והצנועה שלי כדי לקרוא לכל בעלי הבלוגים החצי אישיים חצי מקצועיים – חזרו לכתוב! אנחנו מתגעגעים!
אני מתגעגעת לכותבים שמעולם לא הגבתי בבלוג שלהם. לבלוגים הסופר-אישיים, שנתנו לי הצצה לאנשים ומשפחות ומחשבות אישיות ותהליכים אישיים שהיו כל כך מעניינים ומחכימים ומשעשעים. אני מתגעגעת לבלוגים החצי מקצועיים שלימדו אותי המון דברים ודרכים הכרתי אנשים מעניינים. אני מתעגעת להתקלות המקרית בבלוגים חדשים ולחיפוש אחר הארכיון שלהם והנבירה בו, לפעמים עוקבת בשעה אחרי שנים של חיים של אחרים.
כל כך עצוב לי שכל אלה קורים עכשיו הרבה הרבה פחות. אני מעריכה שבערך 90% מהבלוגים שעקבתי אחריהם כבר לא פעילים. הסיבה ברורה – פייסבוק, ואולי גם טוויטר אספו אליהם את המחשבות והשיחות, לפורמט הרבה יותר קצר וקל והרבה פחות מושקע. ועוד יותר מזה – לפרסם כל מחשבה הכי קצרה זה קל, ומיד סביב המחשבה יכולה להתפתח שיחה. הפידבק המיידי, אפילו ברמת הלייק, הוא חזק מאוד. ברור לי כח המשיכה.
אני חושבת שמעבר לקלות בפרסום ולפידבק המיידי, אחד הכוחות הנוספים הוא השיחה המתפתחת. בבלוג יש מידה של השקעה, ואם נוצרת בעקבות הפוסט שיחה היא יחסית מוגבלת – למי שקראו, טרחו להרשם/להגיב, ובדרך כלל הדיון הוא לא בזמן אמיתי. השיחה הזו, לצערי, היא מאוד חזקה, אבל גם מאוד שואבת. לעיתים רבות השיחה מוגבלת, ולא באמת משמעותית, אבל את זמן תשומת הלב היא לוקחת, ואז כבר אין זמן לכתוב פוסט…
אומר עוד יותר מזה -המחשבה הקצרה הרסה קצת את המחשבה הארוכה. וחבל.
בקיצור – קריאה יוצאת מכאן לכל חברי ומכרי הבלוגרים. תודו שאתם מתגעגעים. חזרו לכתוב.